הקראש שלי על יוסף ברודצקי התחיל, לדעתי, עם A song .
I wish you were here, dear, I wish you were here. I wish you sat on the sofa and I sat near. The handkerchief could be yours, the tear could be mine, chin-bound. Though it could be, of course, the other way around.
היכולת של ברודצקי לספר סיפור, להיות בהיר, ולהעצים אותו עם המוזיקליות של השפה, הקצב שלה, החריזה, אני זוכר שקראתי עוד ועוד ממנו וחשבתי לעצמי ״כן, בשביל זה יש שירה.״. רונן סוניס השאיל לי (ומעולם לא קיבל בחזרה – סורי רונן!), את האנתולוגיה שלו, ומאז התאהבתי. אחד הדברים שאני אוהב במיוחד אצל ברודצקי, מלבד היכולת שלו ללהטט בשפה, היא העובדה שאני מבין לרוב מה קורה בשיר. יש שם רבדים וארמזים ומשחקים, אבל בגדול הנראטיב של השיר ברור לי. ואז נתקלתי ב- Seaward :