קמתי בבוקר ב-1 במרץ על צד ימין. הסטתי וילון חלוני וקרני שמש חורפית חמימה הציפו לבי. האויר היה קריר, צלול ונקי וטעם פרחים מתקתק נישא בגליו. נשמתי מלוא ראותי והבטתי נכוחה. לפתע ראיתי מרחוק את גלי הים הלבנים באדוותם מתנפצים אל חולות הזהב. צפיתי הלאה והנה גם קו האופק חד וברור (אמנם לא כמו האופק המדיני השמור לכמה פוליטיקאים) אך בכל אופן חד וחלק - כחול עמוק מתחת ותכלת מעל. להקה של ציפורי תוכי ירקרקים חלפה בציוצים עליזים במיוחד והתישבה על צמרת העץ בחצר. מה הם צוהלים? מה קרה?
לפתע הבנתי. מבט אחד בארובתו של לורד רידינג והנה אין היא פולטת עוד את עשנה על הבוקר. משפשף עיני ומביט שנית. גורשניט, נאדה, אין עשן אפילו לא לבן.
שמחה רבה, שמחה רבה, אכלה אותה הארובה.